אחד הנושאים הנפיצים בכנסת הזו, הם נושאי דת-מדינה. לא שמתגלים לפתע נושאים שעד השנה לא דובר בהם. פשוט, בכנסת הזו, 'הבית היהודי', על אף 12 הנציגים שלו בה, כבר איננו 'בעל הבית' על הנושאים הדתיים. יש לא מעט ח"כים וח"כיות, שגדלו ממש באותו בית גידול של הציונות הדתית, בני עקיבא, הישיבות התיכוניות והאולפנות, אבל שומו שמים, מצאו בית פוליטי לא (בכוונת מכוון?) ב'בית היהודי' – ממשיכתה של המפד"ל (רק שבנט לא יכעס שמזכירים את המפד"ל ז"ל בהקשר שלו). אחד המייצגים הבולטים של חברים אלה הוא הרב שי פירון, לשעבר ראש אולפנית 'ישורון' ואח"כ ראש ישיבת כפר גנים בפ"ת. אלא, שהרב שי פירון, שר החינוך, מתרחק כמה שהוא יכול מעיסוק בנושאי דת-מדינה, שכן הוא שם לו למטרה (לא מהיום) להיות 'ממלכתי' ולא מגדרי (אחרי הצרות שעשו לו רבנים והורים מהמגזר). אבל ב"ה ולא אלמן ישראל, שני חברי כנסת דתיים 'סרוגים' פעילים מאוד בתחום של דת-מדינה, ולא פעם (ובד"כ כן) הם מצליחים להעלות את הסעיף לחברי 'הבית היהודי' במה שנראה תחרות על לב ואצבעות האזרחים מהמגזר. לא עוד מונופול למפד"ל (או תולדותיה) בנושאים אלה.

אחד הנושאים ה'חמים', מהשבועות האחרונים, שקדח מוחו של אלוף במילואים ח"כ אלעזר שטרן, והצליח לעצבן את חברי 'הבית', עד כדי שאיימו על פרישה מהקואליציה אם הצעת-החוק שלו (להלן) תקרום עור וגידים. לא בטוח שראש הממשלה כל כך נבהל מהאיום הזה (מעניין מה חשבה עליו שרהל'ה), אבל בינתיים – רעש וצלצולים – אך נראה שהצעת החוק הזו לא תעבור.

הצעת-החוק הזו עסקה בנושא כשרות למסעדות, והיא נותנת לנו הזדמנות לסקור, קצת בהרחבה, על מה שבאמת מתחולל בנושא חשוב זה.

אבל ראשון ראשון. הצעת החוק של ח"כ אלעזר שטרן באה לומר, שהקריטריון למתן תעודת כשרות על מסעדה יהיה קשור אך ורק בכשרות של האוכל עצמו ובקיומה של מערכת כלי מיוחדת לאוכל זה. רוצה לאמר, שמסעדה שתמכור רק אוכל כשר, שהובא ממקומות עם תעודה וכדומה, ויש לה כלים נפרדים לימי החול, העובדה שהיא פתוחה גם בשבת, תוך כדי חילול שבת, כמובן (קופה רושמת, הגעת העובדים ברכב וכדומה), לא תוכל להוות סיבה שתימנע מהרב לתת למסעדה הכשר על ימות החול. ורב שבגלל הסיבה הזו (פתוח בשבת) יסרב לתת הכשר לימות החול – צפוי להישלח לארבעה חודשי מאסר ולקנס. יופי.

בואו נפתח סוגריים. בטוח, שרבים רבים מאתנו שביקרו עד לא מכבר בבנייאס, לא פסחו על מסעדת 'דן על הדג' היושבת ממש על הנחל, ואפילו נהנו מדגים טריים וטעימים. לאורך שנים, תעודת הכשר בחתימת הרב צפניה דרורי, רבה הראשי של קרית שמונה, הוצבה במקום, ואפשרה למקפידים לאכול רק במקום שיש תעודה, ליהנות מהארוחה ללא ייסורי מצפון. לפני שנים ספורות, התעודה נעלמה. כאילו בלעה אותה האדמה. אותם הדגים, אותה מערכת הכלים. מה קרה? לחצים? תחרויות בין רבנויות? – קצת סבלנות.

ומהמיקרו – למאקרו. וכשנעסוק במאקרו, נביא בפניכם ציטוטים נרחבים מאוד מנייר עמדה שכתבו אסף גרינוולד, נועם בניה ואסתר בראון-בן דוד מארגון "השגחה עליונה - סטודנטים לטובת מערך הכשרות", אשר הוקם כיוזמה סטודנטיאלית להבאת שינוי במערך הכשרות בישראל. הנייר נכתב בסיוע וייעוץ של אריאל פינקלשטיין מהמכון לאסטרטגיה ציונית, אשר עומד בראש פרויקט "שביל הזהב" להסדרת יחסי עם, דת ומדינה בישראל. 
 
ולגופם של דברים. המחוקק הישראלי העניק לרבנות הראשית ולרבנויות המקומיות סמכות בלעדית בכל הנוגע להענקת תעודות כשרות וליבוא מזון כשר. מציאות משפטית זו הביאה עמה, בין השאר, לבירוקרטיה, לכוחנות, מונופולים ושאר חוליים, זאת לצד השגחה, ככה ככה, מטעם הרבנויות. יהיה זה די קשה למצוא משגיח כשרות מטעמה (ובד"כ אלה הם מהסקטור החרדי), שבעצמם יאכלו במקומות עליהם הם חותמים כ'כשרים'.

העובדה שמצבו של מערך הכשרות הישראלי איננו אופטימאלי, ידועה לישראלי הממוצע. לעתים קרובות נחשפים באמצעי התקשורת סיפורים ועדויות אודות רבנים, משגיחים, יבואנים, בד"צים וגורמים שונים הנוגעים לעולם הכשרות, הפועלים בניגוד להנחיות החוק. הדבר מביא לעיסוק ציבורי לא מועט בנושא, אשר במסגרתו נשמעים קולות בדבר הצורך לערוך שינוי כלשהו במערך על מנת להביא לשיפורו ולהפסקת ההתנהלות הציבורית הלא-תקינה. עם זאת, בפועל, לא בוצעו שינויים מהותיים, (השר בנט הכריז לא מזמן על 'רפורמה'. עוד אחת). זאת, על אף הדו"חות הרבים של מבקר המדינה שהתייחסו לליקויים הקיימים, על אף הוועדות שהתכנסו על מנת לגבש פתרונות ועל אף הצעות החוק השונות שהוגשו בנושא.

על מנת להבין בצורה רחבה את המציאות בתחום הכשרות בישראל, מציעים מחברי נייר העמדה, לבחון את הסוגיה ממספר זוויות שונות:

1. הזווית המשפטית: עפ"י חוק הרבנות הראשית לישראל התש"מ-1980  בסמכותה של הרבנות הראשית להגדיר עסק פרטי כ"כשר", על פי ההלכה האורתודוכסית. חוק איסור הונאה בכשרות התשמ"ג- 1983 החמיר מכך וקבע, כי הרבנות הראשית והרבנים המקומיים הם היחידים אשר בסמכותם להעניק לעסק פרטי תעודת כשרות, כאשר הרב המקומי רשאי להעניק תעודה אך ורק לעסק הנמצא בתחום שיפוטו של היישוב שבו הוא מכהן. בפועל, מכיוון שהרבנות הראשית איננה מספקת תעודות כשרות בעצמה ואיננה מבצעת השגחה ופיקוח על עסקים פרטיים, יוצא כי בסמכותם של הרבנים המקומיים בלבד להעניק תעודות כשרות, ועל פיהם יישק דבר. על מנת לאכוף חוקים אלו הוקמה ברבנות הראשית "מחלקת הונאה בכשרות", אשר מפעילה פקחים ברחבי הארץ שתפקידם לאתר עסקים ויצרני מזון הפועלים בניגוד להוראות הנ"ל. מחלקה זו מוגבלת מאוד ביכולתה.
2. הזווית ההלכתית: באופן כללי, ההוראות ההלכתיות שעסק פרטי נדרש לעמוד בהן על מנת לזכות בתעודת כשרות זהות לכל הרבנויות המקומיות במדינה. עם זאת, בפועל, הרב המקומי הוא הריבון בתחומו, ובכוחו לקבוע נהלים שונים, לקולא או לחומרא, לפי מה שהוא מוצא לנכון; בג"צ אף הכיר בזכות זו של הרבנים המקומיים. משמעות הדבר היא, כי עסק פרטי מחויב להתנהל בהתאם לתפיסה ההלכתית של הרב המקומי שמכהן בגזרתו, דבר אשר יכול להוביל לחוסר שוויון בין העסקים, לאור ההבדלים בתפיסות ההלכתיות בין הרבנים השונים.
3. הזווית המנהלתית: תחום הכשרות  הנו אחד התחומים המשמעותיים ביותר הנמצאים תחת אחריותה של הרבנות הראשית ותחת אחריותם של הרבנים המקומיים. סמכותם להעניק או שלא-להעניק תעודת כשרות לעסק המבקש תעודה, מהווה הכלי המשמעותי ביותר להשפעתם על תושבי האזור שעליו הם אמונים מבחינה דתית-הלכתית.
4. הזווית הצרכנית: בפועל, בעיות וליקויים במערך הכשרות הממלכתי כדוגמת אי נוכחות של משגיחים במסעדות ואיכות ירודה של עבודת המשגיחים גרמו לחוסר-אמון בו מצד קהלים רבים מקרב ציבור צרכני                                                 

המזון הכשר בישראל. הדבר הביא להתרחבות והתפשטות גופי הכשרות הפרטיים - הבד"צים. כיום פועלים בישראל עשרות בד"צים; חלקם ידועים בהקפדתם ואיכות השגחתם על המזון (דוגמת "בד"צ הרב לנדא" הפועל בעיקר בבני ברק) וחלקם אינם ידועים כמעט כלל (דוגמת "בד"צ מישקהולץ" הפועל בעיקר בפ"ת). כל אחד מגופים אלו מעיד על עצמו כי הוא ייחודי בהקפדתו על שיטה הלכתית ספציפית (בד"צ בית יוסף – על פי שיטת הספרדים; בד"צ מחזיקי הדת – על פי שיטת בעלז; וכו'), אשר איננה מוקפדת על ידי הרבנות הראשית, ומעבר לכך טוענים כולם כי איכות השגחתם באופן כללי על ייצור, הכנת והגשת המזון מהודרת יותר מזו של הרבנות. כך למשל, הרב אברהם יוסף, רבה של העיר חולון, התבטא כי "ראוי לכל ירא שמיים להשתדל לרכוש בהכשר של בד"ץ, מפני שבהכשר רגיל פעמים שמתעוררת שאלה הלכתית וגם אם ההלכה היא להתיר – ירא שמים נמנע מלאכול ממנו... וראוי להחמיר לכתחילה ולרכוש בהכשר של בד"ץ".

לאור העובדה שחוק איסור הונאה בכשרות אוסר על עסק להגדיר עצמו "כשר" מבלי שבידיו תעודת כשרות ממלכתית, תעודות הכשרות של הבד"צ אמורות להוות "קומה שניה" ותוספת בלבד ואסור לעסק להחזיק בידיו אך ורק תעודת כשרות מטעם בד"צ ולהעיד על עצמו שהוא
 

אני דווקא סבבה עם זה (צילום: הדר שוייצר)

כשר. (צילום: מערכת פיתה)