כמה שניות של תחינות פנימיות, כמה דקות של טחינות מוח מפי מיסטר בלאק במבטא הבריטי מזרחי שלו. כמה דקות של מתח, תסכול ופחד, והרגע מגיע לקיצו. מיסטר בלאק עורף את ראשו של העיתונאי באכזריות סדיסטית כמו בתקופה של ימי הביניים. האמת שהייתי דיי אמיץ לצפות בנעשה, לפחות במה שהראו בסרטון המלא, ללא הצנזורה. והאמת שזה לא כל כך הגעיל אותי כמו שחשבתי. מי שביניכם צפה בסדרה- עטורת השבחים והפרסים- "משחקי הכס" , יכול היה לראות שבסדרה זה נראה הרבה יותר אמיתי.

אל תהיו מופתעים ממה שאמרתי עכשיו. אני אחזור על עצמי ואהיה יותר ברור הפעם. בסדרה "משחקי הכס" עורפים ראשים כמעט בכל פרק, דמויות שותתות בדם ומפויחות במראות נוראיים בכל מספר דקות בפרק, ואני לא מגזים. בכלל. שם, כל הנורא הזה נראה הרבה יותר כואב, רק שבמודע, כולנו יודעים, שמה שקורה בסדרה- נשאר בסדרה. וכל אדם שנרצח בסדרה, הוא חי בחיים האמיתיים, ואפילו חי טוב עם משכורת יפה ושמנה מהסדרה המוצלחת הזאת.

אז מה בכל זאת זעזע אותי כל כך, אף על פי שהמראה עצמו לא היה נורא יותר ממה שעיני מסוגלות לראות מדי פרק ב 'משחקי הכס'?

קוראים לזה, מציאות. זעזע אותי שככה המציאות שלנו נראית. שאנחנו כמה מאות שנים אחרי המעשים הנוראיים האלו, אבל ארגוני הטרור דאעש, חמאס והג'יהאד האיסלמיסטים, מחזירים אותנו לנעליים בלויות וכואבות של תקופות ישנות מאוד.

המצלמה האדישה מביאה לנו את כל תיעודי הרצח והמעשים הנוראיים בכיכר העיר, שם טווחים ב 'בוגדים' במטווח ברווזים כמו שהנאצים יימח שמם עשו ליהודים. המצלמה האדישה עומדת איתנה על כנו של רצח עם ושל אונס מרושע, על זיכרונות מאהובינו ועל שמחת ילדנו. המצלמה האדישה עומדת איתנה בפני כל אתגר ומזכירה לנו, לא פעם אחת, "אני אמנם מצלמה, אבל מתעדת מציאות. והמציאות קשה. מאוד".

אז אנחנו יושבים מתוסכלים וחסרי מעש אל מול הסרטון בו נרצח בדם קר העיתונאי האמריקאי, אך ורק בשל היותו אמריקאי, ובשל התיעוד שיכול לזעזע מיליוני אנשים מהעולם שיבינו ויפנימו עם מי יש להם עסק.

הנאצים, כך אני רואה את זה, היו פחות מסוכנים מארגוני הטרור של היום. הסיבה היא שהנאצים הראו לעולם בתמונות ש 'הכל בסדר' ומתנהגים יפה מאוד ליהודים. אפילו היו סרטונים מיוחדים, שתיעדו בשקריות מוחלטת, שבעצם החיים ממש 'יפים' ליהודים. לעומתם, המוסלמים בכלל לא משחקים פה משחק כפול, הם רוצחים ומתעדים, זורקים אמירות מפורשות של מוות ואימה, ואינם מפחדים מתגובתו הנאורה של אובמה או כל 'שוחר שלום' כמוהו.

כיום, השטן כבר לא מפחד ממצלמות או מאמירות יפיי נפש שיופנו כנגדו. היום השטן אינו לבוש, ומראה לנו פעם אחר פעם שהוא מתכוון למה שהוא אומר ולא מנסה ללבוש שום תחפושת מטעה. שנדע באמיתתו של דבר שהוא השטן, ואין עוד מלבדו.

אם כך, למה העולם נשאר אדיש ולא מכה בברזל בעודו חם?

אני חושב שנמצא הרבה תשובות, אבל אחת התשובות המעניינות נמצאות במצלמה- המצלמה האדישה שגורמת לנו להיות אדישים למה שהיא מצלמת. כי בסך הכל מדובר ב "צילום" ולא במשהו אמיתי. מדובר בעוד כיתת יורים נוסח 'הפסנתרן',  ובעוד עריפת ראש נוסח 'משחקי הכס'. הראש שלנו לבדו מפרש כבר את המציאות נוסח הסרטים, והעיניים כבר לא רואות הבדל בין הצילום הזה למשנהו. לא משנה אם זה דם מפוברק של ג'יימס פרנקו נוסח הוליווד או דם אמיתי של ג'יימס פולי העיתונאי האמריקאי נוסח דאעש. זה לא משנה כל עוד אנחנו לא רואים את המציאות ממש תחת רגלינו, בעיניים דומעות ובראש מורכן. כי במדיה כבר גילינו אדישות והיא רק מתחזקת. אז מה שנותר לנו לסמוך עליו זה המציאות, ומי שלא רואה את המציאות לא יוכל אף פעם להבין את גודל הכאב ואף פעם לא יוכל להכריע ולהפסיק את הגיהינום שהולך, מתפשט ומשתלט על העולם.

הגיהינום הזה אולי נראה כמו סרט הוליוודי כושל, אבל הוא יותר אמיתי ממה שהוליווד מצליחה להציג.

שלכם,

איתי