בשבת האחרונה, בשעה עשר בערב, אני ועוד שני חברים מגיעים להופעה של רד בנד במועדון הזאפה בתל אביב. ההופעה מתחילה בעשר ורבע למרות שאומרים לך בטלפון שהמופע אמור להתחיל בסביבות השעה תשע. ראו הוזהרתם! זאפה-גולדסטאר ללא ספק מתמחים בלעשות כסף חבריי היקרים. אתם יושבים ומחכים לתחילת המופע, השעון זז לאט והרעב זז מהר ולשולחן שלכם מתחילים המלצרים הנאים להזרים מנות אוכל של כל טוב הזאפה. אבל אם אתם בעניין של כשרות, אז זה פחות מדבר אליכם, אתם תצאו מורווחים.

אז ככה נפתחת לה הופעה של להקת ה ′רד בנד′, באיחור אופנתי אמנם, אבל בהרבה מחיאות כפיים, שריקות וקריאות, בעיקר של-  "רד, תעשה לי ילד". ואתם תוהים לכם, איך רד יכול לעשות ילדים? הרי למי שלא מכיר- רד הוא בובה סגולה, חביבה במראה וגסה בהתנהגות. אמנם יש לו דיבור סרקסטי, ובכך הוא משיג לא מעט תשומת לב של בחורות לחיקו, אבל דחיל-רבאק חברים, מדובר בבובה. אז אם כך מי עומד מאחורי הבובה הקסומה הזו?

 זו תשובה שרובנו לא יודעים, ואני גם לא אגלה לכם. זה לא שאתם לא יכולים לברר את שמו בויקיפדיה או סתם לרשום בחופשיות בגוגל, אבל אתם לא תעשו זאת. אתם מעדיפים להשאיר את זה ככה, במידור שזה נמצא בו עכשיו ובאנונימיות המתוקה והתמימה הזאת. אתם מפחדים שאם תגלו את הבן אדם, בשר ודם, שעומד מאחורי הבובה הזאת, אתם תתבאסו ותפסיקו להעריץ את רד הגבר, המצחיק, הקול, השוביניסט, האגוצנטרי שעיקר מעייניו הם סקס, סמים ורוק אנד רול.

הנה לכם שוב ניצחון מתוק של האנונימיות. הפעם לא מדובר באפליקציה מרדנית שמנסה לגרוף לייקים, אלא מדובר באיכות, במוזיקה במיטבה ולהקה מוצלחת.

בשבוע שעבר, שהתפרסמה הידיעה על המוזיקאי הנודע שרצח את חברתו המסעדנית המוכרת בחיי הלילה התל אביביים, כולם התעניינו בסקרנות במי מדובר. לא אשקר לכם, גם אני הזדעזעתי מהרצח, אבל יותר מכל, עניין אותי באיזה מוזיקאי מדובר. כשהודיעו שעורכים אחריו חיפושים כי הוא נעלם, כל הפרשה הפכה להיות חלק ענייני לא מבוטל מיומי העמוס.
"מוזיקאי נודע, שהפך להיות רוצח נמלט", זו סצנה מסרט.

ובתוך כל הסצנה הסוערת הזאת, מפרסמים פרטים אודות המוזיקאי הנודע שהיה בעלה של הנרצחת דפנה בר ציון ז"ל. לכן, מתוך סקרנות פוקעת, נכנסתי לגוגל, הקשתי את שמה של הנרצחת, פי פעור ונכסף לדעת מי המוזיקאי הגדול. בעוד העמוד טוען, אני מחזיק חזק במקלדת, אבל אז, הנורא מכל קורה. לא, המחשב לא נכבה והאינטרנט לא נפל. הכל עבד מצוין, עד שראיתי את תוצאות החיפוש של גוגל. אילן בן עמי, אתה המוזיקאי הגדול?! הפה הפעור נסגר ונסתם, הפרפרים בלב נכחדו והידיים הרפו מהמקלדת. ′בשביל זה הייתי במתח?′, אני תוהה לעצמי בחצי כעס וחצי אכזבה. הדמיון שלי בגד בי.

ובמקרה הזה כמו בקודמים, שוב האנונימיות הצליחה לשחק את תפקידה בצורה נפלאה. היה עדיף שלא אדע באיזה מוזיקאי מדובר, והדמיון שלי ילך רחוק כפי שרק הוא יודע.

לסיכום, קצת קשה לי לסכם הפסד מוחץ שכזה ליתרונות האנונימיות. היא מתוקה כמו שהיא מסוכנת. היא משאירה הרבה סימני שאלה, אבל ברוב הפעמים זה עדיף מסימני הקריאה של המציאות בה אנו חיים. היא גורמת לסקרנות, וסקרנות כידוע, גרמה למות החתול, אבל עם זאת, שביעות הרצון החזירה אותו. לכן שום דבר פה הוא לא חד משמעי לגבי האנונימיות הזאת, לטוב ולרע.

אחזור לאפליקציית ה ′סיקרט′, שעליה דיברתי במאמר הראשון. אמנם תוכן ההודעה הוא פרט מרכזי, אבל במשחק הוא פרט שולי. ואנשים מבזבזים כמה שעות טובות על המשחק הזה, כי למשחק הזה יש שם אחד וברור. ואנונימיות זה שם המשחק.

שלכם-

איתי.