לעיתים, הורים נוטים לרצות לתת לתינוק שלהם שם ייחודי, שם שהם מאמינים בו, שם שאין לאף אחד אחד. האם השמות המיוחדים האלו גורמים לחשיבה שונה אצל הילד? האם הם מפריעים לו ליצור קשרים חברתיים עם הסביבה? האם שווה לקרוא לילד בשם חדיש ומלא משמעות, גם אם זה אומר שהוא יספוג לעג ויהיה בדיחה לאורך ימי חייו? ומה חושב הילד על השם שלו?  



כדי לדעת את התשובות לשאלות אלו, דיברתי עם שלום ירושלים דיבון (51), היא- לי ברכה (17), ויודפת בראון (15).


מדוע קראו לך בשם הזה?

ירושלים: כי ההורים שלי אהבו מאד את ירושלים. ההורים שלי אוהבים מאד את ארץ ישראל, הם החליטו לקרוא לכל הילדים שלהם על שם מקומות שונים בארץ ישראל, והיות ואני הייתי הילד הבכור, אני נקראתי על שם עיר הקודש ירושלים. אחיי נקראים:  אילת, סיני, גלעד וכנרת.

יודפת: ההורים שלי טיילו בצפון ועברו ליד היישוב יודפת ומאוד התלהבו מהשם, אחרי זה אמא שלי שמה לב שהשם של אבא שלה-סבא שלי ''יהודה'' ובשם ''יודפת'' יש אותיות משותפות.

היא- לי: ההורים חשבו על השם בגלל שהוא מתאים לשם משפחה, ויוצר חיבור מיוחד. בנוסף, יחד עם השם של אחותי, אור, נוצר המשפט 'אור היא לי ברכה', עוד חיבור מקורי ומיוחד.

יודפת, ירושלים והיא לי מסכימים עם המשמעות של שמם. בילדותם היה קשה יותר להשלים עם שמם, אבל כיום, כאנשים בוגרים, הם מבינים את המשמעות של השם ועומדים מאחוריו.

האם הרגשת שהשם שלך מחייב אותך לפעול או להתנהג בצורה מסוימת בחיים שלך?

ירושלים: לא, לא יותר משמות אחרים.

יודפת: זה מצחיק כי כמה פעמים כשאמרתי את השם שלי אמרו לי ''שלאנשים מיוחדים נותנים שמות מיוחדים'' וזה נתן לי להבין שהשם שלי גורם לאנשים לחשוב שאני בן אדם מיוחד או מוזר.

היא- לי: לא.

האם את/ה מצטער/ת שקראו לך בשם הזה? האם היו רגעים במהלך חייך שהצטערת?

ירושלים: היום אני וודאי לא מצטער. במהלך החיים, בעיקר בצעירותי, בגילאים בהם לסביבה אין סבלנות לשונה, היה לי קשה עם השם הזה. בהרבה מקרים בהם הגיע מדריך בטיול, מפקד בצבא, או מורה חדש לכיתה שלנו, הייתי הראשון שיודעים את השם שלו. תמיד הייתי האחד שזוכרים אותו, כי אי אפשר לשכוח שם שאין לאף אחד אחר, וכך מצאתי את עצמי עומד בכל מיני משימות- לסדר את כל החיילים בשלשות, להגיד לכל הבנים להיכנס בחזרה לכיתה. זה לא תמיד הפריע לי, אבל זה הציק.

יודפת: אף פעם לא שנאתי את השם הזה ולא הצטערתי עליו, אבל יש פעמים שאני מאוד מובכת ממנו, לדוגמא: כשאני אוכלת ב'ארומה', ומבקשים ממני להגיד את השם שלי כדי שיוכלו לקרוא לי, תמיד בקופה קוראים לי בשמות מעוותים כמו ''ידפית'' או ''יודפות'' וכל האנשים מסתכלים כדי לראות מי זו הילדה המסכנה.

היא- לי: ממש לא. אני דווקא שמחה שיש לי שם מיוחד, קצת שונה אבל ממש לא בנאלי.

האם היו רגעים במהלך חייך שהובכת להגיד את שמך כששאלו אותך?

ירושלים: לעיתים נדירות. בעיקר כתלמיד בכיתות הנמוכות.

יודפת: האמת שלא.
  היא- לי: לא, אם כבר אני תמיד שמחה להגיד את השם ואפילו להסביר את המשמעות. הרבה מתבלבלים וחושבים שקוראים לי 'הילי' אבל כשאני מתקנת ומוסיפה גם את שם המשפחה. אנשים תמיד מתלהבים ואומרים כמה שהשם מיוחד.

לו הייתה ניתנת לך האפשרות, האם היית משנה את שמך? אם כן, באיזה שם היית בוחר, ומדוע?

ירושלים: היום לא. בתור ילד קטן הייתי רוצה לשנות את השם שלי לשם סטנדרטי. לא בולט, כמו של כולם. שם שיש לעוד הרבה אנשים חוץ ממני.

יודפת: לא הייתי משנה, אני מאד אוהבת אותו.

היא- לי: לא הייתי משנה את השם.

איך היה לגדול עם שם לא רגיל? האם צחקו עלייך במהלך הילדות?

ירושלים: כן. מוקדם מאד התחלתי להשתמש בכינוי 'שלי', ופחות בשם המלא, ואחרי ההלם הראשוני של האנשים ששמעו בפעם הראשונה את השם שלי, התחילו לקרוא לי 'שלי'. ההורים שלי המציאו לי את הכינוי שלי, כנראה מתוך הבנה שירושלים לילד קטן זהו שם קצת כבד.

יודפת: לא צחקו עליי, אבל כשהייתי בגן, לילדים היה קשה לבטא את השם שלי, אז מצאו לי כל מיני כינוי חיבה. עד היום תמיד מעוותים את השם שלי, ואני לוקחת את זה בצחוק. אני רגילה וזה כבר לא מפריע לי.

היא- לי: לא הרגשתי שיש כלפי יחס מיוחד או שונה מצד החברים. השם מעורר תגובות, אבל לא זכורות לי תגובות שליליות.

האם אתה חושב שהשם שנבחר לך הזיק לך במהלך חייך?

ירושלים: לא. השם תרם לי. ברגע שאני אומר את שמי פעם אחת, זוכרים אותו. קשה לשכוח אותו.

יודפת: לא, להפך. אני חושבת שהוא רק תרם לי בחיים.

היא- לי: לא. אם כבר אני חושבת שכשאנשים קוראים את השם שלי לפני שהכירו אותי, השם מעורר בהם סוג של סקרנות שגם מפתחת שיחה אחר כך. ותמיד יש חיוכים כשאני מסבירה את השם שלי, וזה משמח אותי כל פעם מחדש ההתלהבות הקטנה הזו של האנשים.

בתור אדם שגדל עם שם לא רגיל, האם את/ה ממליץ/ה לאנשים נוספים לתת לילדים שלהם שמות מיוחדים ובלתי רגילים בגלל סיבות אידיאולוגיות או משפחתיות?

ירושלים: אני לא ממליץ, אבל אני בהחלט יכול להגיד שכאשר יש לשם סיבה אמתית, לא להימנע מזה. אם אדם מרגיש צורך לקרוא לבנו על שם מישהו יקר לו, אם אדם מרגיש צורך לקרוא לבנו בשם שהוא מאמין בו מסיבה עקרונית, עליו לתת לילד את השם. גם אם השם מקשה בתקופות מסוימות, או יוצר לעיתים חוסר נעימות, זו לא סיבה להימנע מזה.

יודפת: כן, אני מאוד ממליצה, אני חושבת שאנשים לא צריכים ללכת כל הזמן לפי הזרם, לגוון מדי פעם ולתת שם יצירתי ומיוחד.

היא- לי: את האמת, אני חושבת שזה מאוד תלוי בשם. אני זכיתי בשם לא רגיל, ואני יכולה להגיד שאני מאוד מרוצה ממנו. יש שמות לא שגרתיים שרק גוררים התייחסות מוטעית מצד הסביבה. בגלל זה אני חושבת שכל הורה צריך לחשוב טוב על השם של הילד שלו, לראות מעבר לרצונו להיות שונה, כשהוא מחליט לקרוא לילד שלו בשם כזה או אחר.