עבר הרבה זמן מאז הדוג בלוג האחרון של שארפ גור הנחיה,
והפעם גם לא הוא כותב, אלא אני. מיטל, מי שגידלה את שארפ במשך 11 חודשים ויום כדי שיגיע כמה שיותר גבוה ובינתיים הולך לו לא כל כך רע.
אז נפרדתי משארפ לפני חודש ושבוע.
ידעתי מהרגע הראשון שהפרידה הזו תגיע והייתי מוכנה אליה.
כל העבודה הקשה שעשינו במהלך השנה האחרונה רק קירבה את הפרידה יותר ויותר.
אז לפני חודש ושבוע נסענו לבית עובד, שם נמצא המרכז הישראלי לכלבי נחייה, ובטקס "גיוס" מרגש נפרדנו 6 משפחות אומנה משישה כלבים שהיו כל עולמנו בשנה האחרונה.



לאחר הגיוס הכלבים התחילו תהליך של חצי שנה, כל אחד בצורה קצת שונה, אבל לכולם בלי יוצא מן הכלל מצפה עבודה קשה ואינטנסיבית של 8 שעות ביום.

השלב הראשון ששארפ עבר הוא שלב "ההערכה". במשך שבוע בדקו את מצבו הבריאותי לעומק, ובנוסף בדקו מה הוא יודע, והאם את מה שהוא לא יודע הוא מסוגל ללמוד.

בתום השבוע מורט העצבים הזה (לפעמים משפחות מחכות חודש...) קיבלתי את התשובה המשמחת כי "שארפ עבר את ההערכה הראשונה". רק 50% מהמתגייסים עוברים את השלב הזה, ואני הייתי כל כך גאה בשארפ על שהצליח להראות את כל מה שהוא יודע.

הבעיה הייתה שיכולתי להיות גאה בו רק מרחוק. במהלך החודש הראשון אין ביקורים, וזאת על מנת לאפשר לו להתאקלם בסביבתו החדשה עם חבריו החדשים.

אז אחרי הבשורות המשמחות שארפ התחיל את סדר יומו האינטנסיבי במהלכו הוא כבר לומד את כל מה שהוא צריך לדעת כדי להנחות עיוור. השלב הזה אמור לקחת בערך 16 שבועות, ובסופם (אם יצליח במבחנים שבדרך כמובן), הוא יקבל אדם שלו הוא יעזור ויתן לו את העצמאות והביטחון שהוא זקוק לו ב8 שנים הקרובות.
אז אם חשבתי שהשבוע הראשון היה קשה, טעיתי.

שלושת השבועות שבאו אחר כך, בהם חיכיתי בסבלנות שיגיע היום בו אוכל לבקר את שארפ היו קשים עוד יותר. להיות גאה במישהו בלי אפשרות להעביר לו את זה, גם אם הוא כלב, ולא מבין את משמעות המילה זה לא דבר קל. למזלי יש לי הרבה אנשים סביבי שדאגו שאתעסק בדברים אחרים ולהעביר לי את הזמן.
ואכן הזמן עבר מהר, ושבוע שעבר, ביום שישי נסענו לבקר.

מרחוק ראיתי את המתנדבת המקסימה מוציאה את שארפ מהכלביה, והולכת אתו אלי. בשניה הראשונה שארפ לא התייחס אלי, אלא התמקד באחד מהגורים הצעירים שהגיעו לפנסיון.
אין מה לעשות. אתה יכול לתת תכונות אנושיות לכלב אבל אתה לא יכול להוציא מכלב את התכונות הכלבלביות שלו.

וכך יצא, שעמדתי עשרה סנטימטר ממנו, וחיכיתי שיפסיק לבהות בגור ההולך ומתרחק.
בשניה שזה קרה, הוא פשוט זינק עלי ופשוט התיישבתי על הריצפה וחיבקתי אותו כמו שלא חיבקתי אותו מעולם. חיבוק של אמא גאה. חיבוק שהצטבר בתוכי במשך שלושה שבועות מאז ההודעה המשמחת.
היינו ביחד שעתיים. שיחקנו, טיילנו, אכלנו ונחנו. במהלך השעתיים האלה ראיתי שטוב לו. ראיתי כל כך טוב לו שהוא חושש שאני לוקחת אותו הביתה. ועם כמה שקשה לי לראות שהוא מחליף אותי ואת המשפחה שלי ב30 כלבים, שמחתי. כי עכשיו אני בטוחה שהוא לא בודד. והוא לא מחפש אותי בלילה. ולא קר לו ולא חם לו ובוודאות לא משעמם לו לרגע.



השארפ שהשארתי שם לפני חודש ושבוע, הוא אותו שארפ בדיוק. קופצני ושובב אבל בעל הבנה מתי הוא יכול להיות כלב ומתי הוא צריך להיות כלב נחיה.
הביקור הבא יהיה עוד שלושה חודשים לפחות. לי מצפה תקופת מבחנים אחרונה לתואר, ולשארפ מצפה עבודה קשה ומבחנים רבים גם כן.
מבטיחה לעדכן,
                                                             מיטל.