ברית הזוגיות (?)
שיעור קצר בהיסטוריה של מדינת ישראל לצעירים, ותזכורת למבוגרים. פעם, נכון, זה היה מזמן, אבל זה היה, מקום המדינה ועד 1977 שלטו כאן השמאל והמרכז. מפלגת העבודה לצורותיה השונות והנספחים אליה. מאז, במרבית השנים, שלט הימין עם הדתיים. האם מישהו יכול להישבע שלא נשמע שוב במוצאי הבחירות הקרובות או אלה שאחריהן או שאחרי אחריהן את המילה: "מהפך". עיזבו אותי כרגע מענייני ביטחון ושטחים. מדור זה עוסק בד"כ בענייני דת-מדינה, וחברה. גם הפעם. הסוגייה – הזכות להינשא לאזרחיי המדינה הזאת שההלכה היהודית אינה מאפשרת להם. למשל, כהן וגרושה, למשל, בני זוג שאחד מהם לא יהודי. למשל, חד-מיניים. ברור, שההלכה אינה יכולה להכפיף עצמה ולהתיר מה שאסור. השאלה – האם המדינה, כגוף אזרחי, יוכל לאורך שנים להתמודד עם מספר כה גדול (בעיה שמקיפה הרבה מאוד מעולי חבר העמים) של בעלי אזרחות, המנועים מכוח החוק להינשא. מפלגת 'ישראל בתינו' ניסתה בקדנציה הקודמת לקדם את מה שהיא קראה 'ברית הזוגיות', הצע"ח שבאה לאפשר לראשונה מסלול נישואין אזרחי במדינה, אך בלחץ המפלגות הדתיות והחרדיות לא עלה בידה. ברור כשמש בצהריים, שזה יהיה אחד הדגלים עימה תבוא סיעה זו למו"מ הקואליציוני הבא. מה עושים אותם זוגות בינתיים? נרשמים כידועים בציבור, טסים להירשם כנשואים בקפריסין, או מתחתנים בישראל באופן פרטי, חלקם אפילו עם רב, אך לא מדווחים לממסד. ברוח השנים האלה, של אתרים מגזריים וסיקור תקשורתי נרחב לעניינים שבדת-מדינה, הוציאה תנועת נאמני תורה ועבודה, בימים אלה, סרטון בו דעות מספר רבנים, בהם מובילים בציונות הדתית, בסוגייה המאוד מורכבת והמאוד נפיצה הזו של נישואין אזרחיים. סיבות וחששות למה לא לאפשר דבר שכזה, יש מכאן ועד הונולולו. ובכל זאת, היו כמה מהם שהעזו (כן, צריך לכך אומץ רב) להתבטא 'מחוץ לקופסא'. למשל, הרב דוד סתיו, רבה של שוהם ויו"ר ארגון רבני צהר, אמר בסרטון: "מדינה נורמלית צריכה לאפשר לכל אזרחיה להתחתן כאן, ומדינה נורמלית לא יכולה לחסום 20% מהציבור להתחתן". הבנתם זאת כתמיכה בנישואין אזרחיים? הבנתכם היא על אחריותכם, כי הרב סתיו המשיך: "נישואין אזרחיים במתכונת הנוכחית זה אסון לעם ישראל". (יש רעיון טוב יותר? הערכה שלי; אולי כבודו מתכוון לכך שיימצא מסלול כלשהו על דעת הרבנות. איך אמרו לנו כשהיינו קטנים וחמודים? "קודם שיצמחו לנו שערות על כף היד הפנימית"). הרב ד"ר מיכאל אברהם, מהמכון הגבוה לתורה בבר-אילן, אמר כי מדינה צריכה לאפשר לכל אדם לחיות כמו שהוא מבין, "עם כל זה שכאדם דתי לא הייתי רוצה שזה יקרה". רצינו מדינה עצמאית וריבונית? מה לעשות, יש התמודדויות. אפשר לבחור לא להתייחס לנושא, אך אפשר (ואולי גם נכון) להתמודד איתו, גם אם המסקנה לבסוף תהיה: לא היה, אין ולא יהיה. אבל דבר אחד בטוח. הנושא הזה יהיה על השולחן של סדר היום הציבורי, ועוד איך. בכוח לחצים פוליטיים או לחצים מהרחוב. ומהפכות מתחילות מהרחוב, כידוע. אז למה לא להיערך (=להושיב חכמים מיושבים ומקובלים בניסיון למצוא מוצא למצוקה/בעיה הזו) מבעוד יום? ואם לא יימצא? לפחות נדע שהיה ניסיון רציני וכן.