עודד גולן מספר בטור אישי על החוויה האישית שלו מהמשמרת הראשונה כחובש רפואת חירום באמבולנס מד"א
  "המחשב באמבולנס החל לצפצף, קיבלנו קריאה לטפל בילדה בת 4 בבני ברק. הדלקנו את הסירנה ויצאנו לדרך. אני יושב מאחורה יחד עם החונכים החדשים שלי: ניצן, בחור גבוה ומרשים ומישל, בעל שיער ג'ינג'י בוהק שנראה מלא בטחון. זאת המשמרת הראשונה שלי כחובש. אני מריץ בראש תרחישים אפשריים לכשנגיע למקרה ומשחזר את סכמות הטיפול שלמדנו בקורס. הגענו למקום תוך מספר דקות, המון רב ממלא את הרחוב ומקבל את פנינו. אישה צעירה יוצאת מביתה לקראתנו ומספרת שחשה בהתדרדרות במצבה של ביתה החולה כבר מספר ימים במחלת הפה והגפיים ולכן הזמינה אותנו. ניצן ניגש לאמא, מיישר מבט ומרגיע ״אל דאגה גבירתי הכל יהיה בסדר״. לאחר מכן יורד על הברכיים, מסתכל לילדה בעיניים ואומר ״אנחנו הולכים לבצע מספר בדיקות, הן לא כואבות, בואי תשבי על אמא״. בעוד הן מתוכננות לבדיקה אני מביט על ניצן מהצד בהשתאות ומתרשם מהרגישות ומהסמכותיות. תפקידנו פה הוא יחסית פשוט: לבצע מספר בדיקות ובמקרה הצורך לפנות את הילדה לבית החולים להמשך טיפול ולשמור על מצבה בדרך. הילדה אכן מעורפלת, אין זמן לבזבז ואנחנו מחליטים לפנות את הילדה לבי"ח תל השומר.
 
תוך מספר דקות ולמרות הפקקים כבר העברנו את הילדה לאחיות ורופאי המיון בתל השומר, היא בידיים טובות. הלכתי עם ניצן ומישל לטפל בניירת של בית החולים. כשסיימנו עם הביורוקרטיה, חזרנו לסדר את האמבולנס ותוך כדי התחלנו לשוחח ולהכיר. סיפרתי להם שאני גר ליד פארק הירקון ו ניצן אמר שהוא אוהב את פארק הירקון כי כשהוא היה קטן אבא שלו היה לוקח אותו לשם לרכוב על אופניים. סיפרתי להם שגם אני אוהב לקחת את בני לרכוב שם על אופניים והפה של שניהם נפער. ״יש לך בן? בן כמה אתה?״, אני בן 33 אמרתי. ״אם היינו יודעים שאתה כזה מבוגר לא היינו מסכימים לחנוך אותך, אנחנו רק מתנדבי נוער״ הם אמרו. אבל למעשה לא השארתי להם יותר מדי ברירה, פשוט קפצתי לתוך האמבולנס שלהם והכרזתי ״אני אתכם״ לפני שיצאנו למקרה.
 
לפני חצי שנה נרשמתי לקורס חובשים למתנדבים של מד״א. לאחר חצי שנה של לימודי ערב, היה עלי לעשות חמש משמרות כמתמחה שלאחריהן אוסמך רשמית. כאשר הגעתי לתחנת רמת-גן למשמרת ההסמכה גיליתי שנהג האמבולנס שלי כבר יצא לטפל בקריאה. רוב הסיכויים שהאמבולנס לא יחזור ב8 שעות הקרובות לתחנה. את הבלאגן הזה אני מכיר היטב מהלימודים בהם ביקרתי בתחנת רמת-גן פעמיים בשבוע. בין האמבולנסים הבחנתי באמבולנס עם דלת פתוחה וקפצתי פנימה. רק אחרי שיצאנו למקרה שמתי לב שניצן ומישל שניהם מתנדבי נוער.
 
מתנדבי נוער במד״א עוברים קורס של 60 שעות, הם נקראים מגישי עזרה ראשונה ומלבד כמה סמכויות כמו ביצוע עירוי וקבלת לידה, עבודתם זהה לעבודת החובשים. ניצן ומישל אמנם לא זיהו אותי, אבל אני זיהיתי אותם מביקוריי בתחנה בזמן הלימודים ואני שמח שבדרך חזרה מהמקרה למדתי להכיר אותם טוב יותר. בשלושים הימים האחרונים ניצן ומישל עשו יותר מעשרים משמרות. הם בני 16 ומצפים למיונים ליחידות צה״ל השונות. ״אולי עתודה״, ״אולי פראמדיק״. מישל יותר רוצה חי״ר אבל מוטרד מהלימודים שאחרי הצבא. ניצן פחות מוטרד ממה ילמד, הוא הולך ללמוד רפואה. אבא שלו רופא בכיר בשניידר וברור לו שהוא הולך בעקבותיו. ניסיתי להיזכר במחשבות שהתרוצצו לי בראש בגיל 16 וכמה הן היו שונות מהמחשבות של שני אלה.
 ניצן ומישל אינם יוצאי דופן. הם דוגמא מצוינת ומייצגת לנוער מד״א: בוגרים, אחראיים, מקצועיים ורגישים. בחדר המנוחה בתחנת מד״א אפשר לחוש את האנרגיות שלהם ושל עשרות מתנדבים צעירים כמותם. הם עושים סימולציות על דעת עצמם, ממציאים מקרים ומבצעים תרגולים. לאחר כל מקרה אמיתי הם רודפים אחרי החובשים הבכירים ולא מוותרים עד שהם מקבלים תשובה מפורטת. הם רוצים לדעת אם פעלו נכון ומה הניתוח של המקרה. בתחנת מד״א ברמת גן בלבד יש 250 מתנדבי נוער והם מצילים חיים על בסיס יומי.
 בסיום המשמרת הודיתי לניצן ומישל על החניכה המעולה שהעניקו לי. אני כבר לא אהיה חלק מנוער מד״א אבל כשילדי יהיו בני 16, מחכה לי המלצה ממש טובה בשבילם".