הוא היה בנאדם שמח.
הוא גדל במשפחה שמחה, עם הורים שמחים ועם אחים שמחים. הייתה לו אישה שמחה, היו לו ילדים קטנים ושמחים.

הוא היה מהאנשים האלה שכשאתה לידם אתה לא יכול שלא לחייך. מהאנשים האלה שתמיד יזרקו איזה משפט לא צפוי, שיגרמו לכולם להרגיש בבית. מהאנשים האלה שפותחים את היד, שכשאתה נמצא אצלם בעסק הם יוציאו לך עוד בקבוק שתייה בלי שביקשת, סתם, שיהיה לחבר'ה עוד אחד. הוא היה מהאנשים האלה שיתרמו בחשאי ובאופן קבוע כסף לאנשים שאין להם, אפילו שלהם בעצמם אין הרבה.

ויום אחד, בלי להזהיר או להסביר, הוא הלך ועשה את הדבר האחרון שאנשים שמחים עושים בדרך כלל. כשהגיע הלילה, הוא הלך לבד ליער, הצמיד אקדח, וירה. אף אחד לא ידע למה. אף אחד לא הבין למה. כנראה שגם אלוהים לא כל כך הבין למה הוא עשה את זה, והרי היו לו תוכניות אחרות בשבילו, אז הוא השאיר אותו בחיים.

הוא היה בנאדם שמח.

המראה שלו היה שונה, הקול שלו היה שונה, אבל הוא נשאר אותו הבנאדם. הוא רצה להשתקם, החליט שבעצם טוב לו לחיות, אז הוא חיפש עבודה. לקח לו זמן, וזה לא היה פשוט, אבל בסוף הוא הצליח. הוא מצא עבודה בתור סדרן ירקות, ואפילו שזה היה רחוק, ואפילו שהוא כבר ניהל עסקים בעבר, הוא שמח על העבודה הזאת. היה לו בשביל מה לקום בבוקר, והוא היה בנאדם שמח.

ואלוהים ראה את כל זה. הוא ראה בנאדם שהגיע לשפל חייו ולמרות הכל החליט להתרומם. הוא ראה בנאדם עם כוחות על, בנאדם שהשמחה היא חלק ממנו. הוא ראה את האופטימיות שנדפה ממנו, וקינא.

ויום אחד, לא כזה מזמן, אלוהים היה קצת עצוב, והוא החליט שהוא גם רוצה את הבנאדם ואת השמחה שלו. אז הוא לקח אותו אליו, ועשה את זה בשבת, כדי שהמשפחה שלו תוכל להתנהג רגיל לפחות עוד יום אחד, והוא עשה את זה בשינה שלו כדי שהוא יבוא אליו לשמיים כשהוא עדיין שמח. ועכשיו הם בשמיים, יושבים וצוחקים על אלה שנשארו למטה.

והבנאדם שמח.