ד' אב ה'תשפ"ה 29/07/2025המשטרה עצרה כעת מפגין שחסם את הכניסה לאגף השיקום במשרד הביטחון בפתח תקווה תוך כדי תקיפת שוטרים
ד' אב ה'תשפ"ה 29/07/2025מרוץ הלילה של פתח תקווה נדחה ל-20 לנובמבר ויצדיע לכוחות הביטחון וההצלה ומחווה למשפחות השכולות.

הודיה קקון

>חשבון נפש

> הודיה קקון

דף הבית

חשבון נפש

ט"ו תשרי ה'תשע"ה 09/10/2014

הודיה קקון

יולי פותח באיטיות את הדלת ונעצר בכניסת הבית. הקירות סביבו ריקים, חלל הבית ערום מרהיטים ושטיחים וקשה לו להמשיך ללכת. קשה פיזית, אבל בעיקר מנטאלית. עבור יולי המראה כמעט לא הגיוני. היא הייתה אספנית אובססיבית. לא הייתה פיסת אדמה בבית הזה שלא אוישה על ידי חפץ או רהיט, תמונה או מפית. ופתאום כלום. הגעגוע לכאוס שכל כך סלד ממנו ימים אחדים אחורה, מבהיל אותו, והוא בוחר להתעלם מהתחושה. לובן הקירות והרצפה הנקייה מזכירים לו קצת את גן עדן, למרות שהוא לא באמת יודע איך גן עדן נראה. הנה, כאן עמדה פעם כוננית קטנה עליה עמד טלפון. ובטלפון היא הייתה מדברת שעות על הבריאות הקלוקלת או על איזו רכילות עסיסית. השיחות האלה תמיד עיצבנו אותו ובכל פעם שהייתה מתחילה, היה יוצא לעשן סיגריה במרפסת. ולא רחוק משם, עמד שולחן האוכל. הם היו סועדים שם ארוחות ערב קטנות של ביצת עין וגבינה וכמה זיתים. והוא היה מתלונן שהיא לא שמה מספיק מלח בביצה.

במסדרון הצר הוא מעיף חצי מבט אל תוך החדר היחידי שלהם. הווילון הירוק עדיין תלוי, מתנופף לאיטו, אך מעבר לכך הוא לא מצליח לראות. וגם לא רוצה. לאט הוא פוסע לעבר המטבח. את ריח הקציצות של שבת מחליף ריח של סיד טרי. ריח שמזכיר לו את היום בו נכנסו בפעם הראשונה לבית הקבע שלהם. היא טענה שהסלון קטן מידי ושכיווני האוויר גרועים, אבל הוא ידע שהטענות שלה הן בגדר חדשות לבקרים. חולפות באותה המהירות שהגיעו. ולמרות שידע התעצבן. כמו תמיד. שעה וקצת אחרי זה היא כבר סידרה במרץ את סט הצלחות בארון הזכוכית, מתכננת בקול איזה צבע יתאים לקירות המטבח ואיזה שטיח צריך לסלון. כזאת הייתה, הפכפכה כמו מזג האוויר. והוא שנא ואהב זאת בו זמנית.

ועכשיו אין כלים בארון, וגם הכיור חסר את הכוסות המלוכלכות בקפה שצריך לשטוף. ואין צלילים של סינטרה מהסלון. ואין אנחות של ארבע בבוקר, כשהסיוט הקבוע, על כסא פלסטיק לבן הוא משליך את גופתו העייפה. ולמרות שמשב רוח חמה חודר דרך החלון, הוא מביט סביב וקר לו. קר לו בלב. ופתאום נורא בא לו לחבק אותה, למרות שכבר שנים לא חש צורך כזה. והוא פתאום, שוב כמו פעם, מתמלא צער על כך שלא הצליח להביא איתה ילד, שיישאר לו ממנה, מהם. או לפחות קונה לה בית גדול יותר, עם חצר.

חולפות כמה דקות של שקט ואז, שתי צפירות. בלית ברירה הוא קם, שעון על מקלו הוא יוצא את המטבח. מעיף מבט פנוראמי אחרון ובפעם האחרונה בחייו נועל את הדלת. את המפתח הצהוב שתמיד היה חרד לאובדנו, שם בכיס המעיל. ואז מיד מוציא ומשליך לפח. עצים פורחים וילדים שמחים חולפים עליו בנסיעה, זוג קשישים יושב על ספסל מוכר מידי וקורא עיתון, והלב שלו נצבט. ובערב, בשכבו לישון, הוא חושב שזה מעט תמוה, שהוא, יולי הכל יכול, הגיע לבית אבות. עת תמהיל הריחות של תרופות ומרק עוף מעובד מאיימים לחנוק אותו, הוא מתעטף בשמיכת הבד הקשה ומרשה לעצמו לבכות בכייה חרישית, עד שנרדם.

מעניין לקרוא גם ש... >>