שעת אחר הצהריים, רבבות אנשים הלבושים בחגיגיות עדינה מתאספים להם סביב הכיכר מתחת לביתי. מפל של מים מתוקים זורמים ונופלים מתוך כד חימר גדול אל נהר קטנטן שמסתיים לו בשפתי הכביש, וכך המים חוזרים חלילה דרך משאבה מתחת לאדמה אל כד החימר. הגברים הלבושים בחולצות לבנות מנערים את חולצותיהם ואת כיסי מכנסיהם. הנשים המגונדרות והמטופחות מתקרבות גם הן אל המפל הקטן עם סידור זעיר ביד וקוראות ממנו את סדר ה"תשליך". הרהורים, שקרים, כעסים, ניסיונות ומלחמות, את כולם הם משליכים אל המים הנעים במעגל נצחי.

אני מתארגן לרדת אל העם, להשליך גם את ביזיונותיי וחטאיי עם כולם, ואני אחד שלא חסר לו. בלשון המעטה כמובן. אך לעזאזל! אני לא מוצא את הכיפה. איך שדבר קטן יכול לעכב ולהרוס לך את הלוח זמנים. אני ממשיך בחיפושים ולא מתייאש, כולי חדור מטרה, ומצליח לשכוח בכלל שתכף לא אוכל להגיד את סדר ה"תשליך" כיוון שהחושך יעלה. אני מגלגל בסדר כרונולוגי להפליא את כל האירועים שקרו מארוחת הצהריים, שם פעם אחרונה בוודאות הכיפה הייתה מונחת על הראש, ומאז נעלמו עקבותיה של הכיפה השחורה.

בזמן שאני מרים כל חפץ חשוד ולא שוכח לבדוק גם מתחת לאף, ואין לי אף גדול, אמא וסבתא שלי נכנסות לבית, והחושך בחוץ כבר כיסה את עולמנו מזמן. אני אומר בקול של ייאוש, "סעמק, אני לא מוצא את הכיפה כבר חצי שעה". מיד אחרי זה הגיעה התגובה של אמא שלי, שללא ספק הייתה החכמה בעצות: "נו, תחשוב איפה הנחת אותה". יואו! נכון! איך לא חשבתי על זה?! אמרתי לאמא שלי תודה על העצה ושבלעדיה החיפוש לא היה אותו הדבר, אבל אני עדיין לא מוצא אותה. הרמתי דגל לבן והתיישבתי על יד סבתא שלי בשולחן הגדול והערוך לקראת ארוחת הערב השני של החג. היא הסתכלה עלי ברחמים, חשבה לרגע או שניים ואמרה לי את העצה שבגללה מלכתחילה פערתי את פי ולא הבנתי מה היא רוצה ממני, אבל בדיעבד זו תרופת הסבתא הכי טובה שיכולתי לקבל בחיים. וזו פעם ראשונה שאני לומד שתרופת סבתא לא חייבת להיות אגד אצות ועלים אלא עצה לחיים. "כשלא תחפש- תמצא", היא אמרה וחייכה.

בבוקר שלמחרת, בעודי מתבושש לקום לתפילה ולשמוע קול שופר, משהו הציק לי בראש, זו היתה הכיפה. באלוהים שאיני יודע איך היא הגיעה לשם ולא בטוח שגם הוא בעצמו יודע על זה משהו. היא פשוט הגיעה לשם, בלי שחיפשתי אותה. יתרה מזאת, נראה כאילו היא זו שחיפשה אותי. המשפט של סבתא שלי עלה לי מיד לראש.

אני לא באמת חושב שאוכל להשליך את המשפט הזה על כל סוגיה בחיים. אפילו על רוב הסוגיות לא אוכל- לא אוכל לשבת בבית ולחכות שהעבודה תיכנס לאתר דרושים ותמצא אותי, לא אוכל לשבת בבית ולחכות שבחורה תתקשר אלי ותגיד לי "אתה האביר על הסוס הלבן שחיפשתי כל חיי", ואני אשיב לה "טעות במספר". אולי יום יבוא ויהיה שבב על כל חפץ וכך לא נאבד את רוב הדברים שאנו נוטים לאבד כמו- המפתחות לבית ולמכונית, הסיגריות, הפלאפון, הצמיד והעגיל או סתם צעיף מעפן שנגלה בסוף ששכחנו אצל החבר. אבל עד אז, חכם יותר יהיה, פשוט להיות מסודרים ולזכור. כן-כן, לזכור!

שכחנו כבר מה זה להשתמש ביכולות הבסיסיות שלנו; לחוש דברים בידיים חשופות ולא רק דרך עדשת המצלמה, להזיז קצת את הרגליים ולא מהמכונית לקורקינט החשמלי ובחזרה. אם אנחנו נוטים לפתוח את מכשיר הסלולר על מנת להכניס בו מיד את כל מה שאנחנו צריכים לזכור, אזי אנחנו אוטומטית לא נזכור, רק המכשיר החכם יזכור. אנחנו מרימים דגל לבן עוד לפני שניסינו ונתנו צ'אנס למוח לעשות את מה שהוא מסוגל ומיועד לו, ובו בזמן, מזכירים למוח שהמכשיר הקטן עם השבעים אחוז סוללה והעשרים אחוז מקום פנוי שוב ניצח אותו. ושלא נדבר על כך שהמוח שלנו לא מנוצל מעל העשרה אחוזים במקרה שאתם איינשטיין, ומעל השישה אחוזים במקרה שאתם- פשוט אתם.

אז אם עוד לא יצא לכם לקבל על עצמכם משהו חדש לקראת שנת תשע"ה, קיבלתם רעיון. עכשיו, קדימה ליישם. שנזכה להתחיל להשתמש ביצירה הגאונית והמופלאה הזו שנקראת- גוף האדם. או אם אהיה ספציפי יותר- המוח. שנדע להשתמש בטכנולוגיה כחומר עזר ולא במקום. שנדע להגיד "שנה טובה" בפה ולא עם האצבעות על המקלדת.

צודקים, לפעמים אין ברירה. אז שתהיה לכולנו שנה טובה!

שלכם-

איתי.