עוקבת אחריהם בעיניה התכולות בועטים בכדור הצמר האדום, מתמסרים במסירות. מקנאה בקנאותם למשחק, בחדוות החיים שקורנת מבעד לעיניהם הקטנות, הצוחקות, מבעד לזגוגיות משקפיהם הממוסגרות בצבעי סגול וכחול וירוק בקבוק. רגליהם הקטנות רצות במהירות מסורבלת, ריצה שרק ילדים בני גילם מסוגלים לרוץ. חסרת עכבות, בקווים עקומים ועגולים, לאט ומהר, בדילוג, כמעט בריקוד. משתטים ומתחבקים ומשחקים ונופלים וקמים. 

נופלים וקמים. קמים ונופלים. עשרים ושלוש נפילות ספרה כנרת. בכל פעם שהסתרבלה ריצתו של אחד מהם, מעד אל תוך החול הקשה. חבטה קלה, קשה, שפשוף, לעיתים דם. ובכל פעם מחדש, קמו והמשיכו להתמסר באותה מסירות מופתית שהשכיחה את הכאב כלא היה. 

שלושים ימים בודדים לפני אותה שעת בין ערביים, ישבה על אותו ספסל מצהיב וחיכתה שהלקה הורודה-עד-שקופה שעל ציפורניה תתייבש. גופה מדיף ריחות לוונדר ודבש. שיערה הרטוב מתייבש תחת קרני השמש האחרונים וצבעו הבלונדיני שב אליו אט אט. על המיטה בחדרה, בתוך שקית ניילון לבנה, שכבה שמלתה הלבנה. היא רצתה אותה פשוטה, נקייה, חלקה, מתמצתת את מהות היום המתקרב, את המהות שלה ושל אביתר. את מהותה שלה. את כנרת. 

כמה חיכתה ליום והגיע. ספרה את השניות לראות אותו, עומד מולה ורוצה בה. רוצה בה ללא תנאי. רוצה את המגרעות שלה. רוצה את החיוך העצוב שלה ואת פרצוף הבוקר. ואת הנמש הבולט מדי באמצע מצחה. רוצה את כולה.

הנה, תכף שוקעת השמש והלילה בא ומחר בבוקר היא תקום להיות כלה, היא תקום בשלה ונכונה ומוכנה, להיות אשה לאותו איש שחיזר אחריה בקורס הכללי בבודהיזם, אז בשלהי התואר הראשון שלה, וכבר שלוש שנים לא חדל לחזר אחריה יום יום, שעה שעה. 

הלק יבש מאצבעותיה וכעת בחדרה היא מכניסה בזריזות אל תוך מזוודה כחולה כתונת תחרה לבנה, קצת בגדים, סנדלים כחולות, ירוקות, אדומות, מברשת שיניים, דיסקים של פינק פלויד כי אביתר אוהב להירדם איתם. ויומן. לתוכו היא אוהבת לשפוך רגשות ומחשבות וציורים ומספרי טלפון ולפעמים גם רשימות קניות או שם של ספר מומלץ. ולמרות הכאוס שאמור לשלוט בו הוא מסודר ונקי ומכיל שורות מדויקות ונקיות של אותיות ומילים ומשפטים. 

פותחת את רוכסן שקית הניילון, כאילו מבקשת לוודא שהיא עוד שם, וסוגרת. היא יוצאת שוב לחצר, נושמת את האוויר הצח וסופגת קרני שמש אחרונות. את אמה ואחותה העמוסות קניות היא עוד לא רואה באופק והיא נשכבת שוב על הספסל הצהוב שלה, ולבה רווי שקט. 

חולפים רגע או שניים או עשרים והיא פוקחת עיניים. הטלפון מצלצל את צלצולו הצווחני והיא מדלגת לעבר הבית. צלצול אחד. צלצול שני. צלצול שלישי ורביעי וחמישי. וכך, בלי שום הכנה, עובר הצלצול לתא קולי. והקול מדבר. זה קול מוכר. קול שלא רצתה לשמוע אומר מילים כאלה, כל כך לא רצתה. בקול היה פחד, פחד מעצמו אך בעיקר פחד מהמאזינה לו. הקול ביקש סליחה, ואמר משהו על חוסר מוכנות ושקרים ורצון לחשוב. ולהתרחק. וגם על ביטול. ושהוא אוהב אותה. ושהוא מטפל בזה ושהוא מצטער. ושוב מצטער. אני אוהב אותך כנרת. אני אוהב אותך. ושוב מצטער. ובכי. וניתוק. 

היא זוכרת רצון לחשוב שהקול הזה לא שייך לאותו אחד שיגיע לכאן מחר וייקח אותה בטרקטור המקושט לעבר הגן, שם יחכו להם החבר´ה מהקיבוץ ומהצבא ומהעבודה ומהגן של רונה,והמשפחה. ישובים ליד שולחנות עגולים מכוסים במפות לבנות ומפיות ירוקות. וחופה פרחונית תחתיה יעמדו ההורים שלה, גאים. והמבטים של ההורים שלו יהיו אוהבים באמת. ומוכרים. וותיקים. ונכונים. והמוזיקה תנגן ג´ז רך והוא יחזיק אותה קרוב וחזק וירקוד איתה בלי סוף.

היא זוכרת הבנה שהקול כן שייך לו. והמזוודה נפתחה ומתוכה נזרקו לאוויר הסנדלים, ומברשת השיניים, והדיסקים והקופסאות שלהם, וגם היא נזרקה. על השמלה שבתוך הניילון. והגוף שלה התכווץ אל תוך שטח השמלה ובכה בכי ארוך עד איבוד הכרה. עד שפקחה עיניים בשתיים באותו לילה, שכובה בתוך פיג´מה שלא לבשה קודם שיחת הטלפון, מכוסה בשמיכה שלה. והיא זוכרת שהיא הרגישה כמו ילדה בת שלוש שנרדמת מול הטלוויזיה ואבא שלה לוקח אותה למיטה ובבוקר היא לא מבינה איך הגיעה לשם. וההרגשה הזו לא נעמה לה. היא צרבה לה בלב ובכל הגוף. והציפה את הבטן שלה בבושה. וגם היא זוכרת שלא הבינה איך, איך מילים כאלה הוא היה יכול להגיד אל תוך משיבון של טלפון. 

שלושים ימים לאחר מכן, תחת אותה שמש של בין ערביים, היא יושבת על הספסל המצהיב ובוהה בשלישייה של מיקה. נופלים וקמים. קמים ונופלים. עשרים ושלוש נפילות ספרה. בכל פעם שהסתרבלה ריצתו של אחד מהם, מעד אל תוך החול הקשה. חבטה קלה, קשה, שפשוף, לעיתים דם. ובכל פעם מחדש, קמו והמשיכו להתמסר באותה מסירות מופתית שהשכיחה את הכאב כלא היה.