אלה שבטוחים שאמריקה תעשה להם מבטא של קלינטון וחשבון בנק של אופרה. ושלא תבינו לא נכון, אני כבר שמונה שנים פה. מחדש ויזה ושורד. מתגלגל בין עגלות ומולים בקצב שבו אני מחליף גרביים. יום אחד אני מוכר סבונים בריח מלפפון מים המלח ויום אחר כריות אורטופדיות לצוואר. אחלה כסף רוב הזמן. והאמריקאים חולים על זה.

התגלגלתי לפה אחרי הצבא. דגדג לי בידיים, רציתי לכבוש את העולם וללמוד אנגלית על הדרך. אז באתי לאמריקה. ללוס אנג'לס. אמרו לי, פה זה ישראל הקטנה. ואני לא הבנתי איך זאת ישראל הקטנה אם היא מכפילה את ישראל הגדולה לפחות בשלוש פעמים. תכלס מקום יפה. מרשים כזה. והכל נקי לא כמו אצלנו. אבל מה, אין על ישראל. עוד שנה שנתיים ככה אני מתכנן לחזור למה בלב שלי אני ציוני. מקסימום שלוש. זה רק לעקוץ את האמריקאים ולחזור. מה רע?

אבל מה הכי פה מוציא אותי מדעתי? הישראלים האלה שחיים בסרט. אלה שמתחפשים בהאלווין ועומדים בתור בסיילים של קריסמס. ושלא תבינו לא נכון. גם אני ושאולי התחפשנו בהאלווין. אבל אנחנו התחפשנו לעזריאל וגבריאל. לא כמו האלה שחיים בסרט ומתחפשים לשודדי הקאריביים ולאווטאר. אנחנו יש לנו גאווה לאומית. והם, קוראים לעצמם ישראלים בלי בושה. מתחילים לדבר בעברית של עולה חדש וחושבים שזה עושה רושם על מישהו. הם לא מבינים שישראלים תמיד יישארו ישראלים. כל הקלאס שהם לובשים על עצמם ברגע שהם נוחתים בנתב"ג של האמריקאים זה נונסנס אחד גדול.

נו מה, אני לא יודע מי אלה? רק אתמול ישבו לאכול פלאפל אצל מושיקו. עוד לא ניגבו את הטחינה מהשפתיים. עכשיו הם מדגדגים סושי עם דוקים ולוקחים טייק-אוואי שיהיה גם למחר. חיים בסרט. בא לי לארוז אותם קומפלט עם הסושי והג'ינסים בחמש מאות דולר שלהם ולהעלות אותם על מטוס אקספרס. למה בקצב הזה הם יישכחו לגמרי מאיפה הם באו. ספוקי.