- כ"ד ניסן ה'תשפ"ה 22/04/2025′וואלה′: הצוללן שהותקף אמש על ידי כריש הוא בן 40 מפתח תקווה. בני משפחתו מספרים שהוא "חובב כרישים"
איתי אלתרמן
אחרי החגים
כ"ט תשרי ה'תשע"ה 23/10/2014
איתי אלתרמן
עוד תירוץ מיני רבים.
מי שחשב שאזור חיוג "אחרי החגים" נמצא באמת אחרי שמחת תורה, צריך לעשות עם עצמו שוב חשבון נפש והפעם בלי תקיעות שופר ו"חטאנו פשענו". הפעם להתרכז ב-'תכלס'. מתי לעזאזל אנחנו מתכננים להתחיל את המרתון בדרך להשיל עשרה קילוגרמים שכל כך ייחלנו להיפטר מהם?
מלבד שאנחנו עצלנים, אנחנו גם שקרנים. בראש השנה אנחנו מבטיחים לעצמנו תקוות גדולות ומלאות בשומנים (אף על פי שהכוונה להוריד אותם); השנה הזאת אנחנו נתחיל לעשות ריצות סביב הפארק, ניקח על עצמנו להתנדב לאיזו עמותת נוער בסיכון, לעשות את הקניות בבית ואפילו תוספת של זמן פציעות בהורדת הזבל בסוף כל יום.
ולכל ראש שנה, יש סוף (ראש) שנה. זאת אומרת- מוצאי חג. וברגע האמת כשביקשו מאיתנו להוריד את הזבל מכל החג הזה- וכולנו יודעים באיזו כמות זבל מדובר, אפילו שלא ראינו בעיניים- אנחנו בדיוק היינו באמצע משהו - נורא חשוב - ולא עשינו את זה, ואז נזכרנו בהבטחה שלנו לקראת השנה החדשה, לרגע אחד; עיקמנו את הפרצוף, הסתכלנו אחורה וגילינו שכבר הורידו את הזבל, חשבנו על זה שוב ואז אמרנו לעצמנו את התירוץ הכי ממכר שיש- "אחרי החגים". אה נו בטח, עוד לא התחילה השנה החדשה, רק אחרי החגים היא תתחיל. למרות שיכולנו להגיד לעצמנו- "מחר", העדפנו לסבר לעצמנו את האוזן במין תירוץ כזה ש 'שעה עגולה' נשמע יותר אמין, רשמי ומבוסס. ולכן נתחיל לקיים את הבטחתנו ולעמוד במשימתנו ב 'שעה עגולה', שנקראת - 'אחרי החגים'. השאלה הגדולה מתי זה בדיוק יוצא? אחרי אילו חגים מדובר?
מה שעצוב בכל הסיפור, זה שאנו משליכים את נושא 'הורדת הזבל' -שהוא הכי פעוט בכל הקבלות החדשות שלנו לשנה החדשה- על הקבלות החשובות יותר, וכך יוצא שגם אותן אנו דוחים על הסף ל 'אחרי החגים'.
צאת חג שמחת תורה מגיע, וכל עול החיים שוב מתנפץ לנו בפנים. עבודה, עבודה ושוב פעם עבודה. שוב משימות השגרה שוחקות אותנו, איפה אנחנו ואיפה "אחרי החגים"? מ'שעה עגולה' הפכנו ל'תאריך עגול' ומשם צפונה עד סוף השנה. או עד שכבר נשכח ממה שהבטחנו לעצמנו. ואם כבר זכרנו אז אנחנו מגיעים לשנה הבאה ושוב חוזר הניגון, והרשימה של שנה שעברה מופיעה שוב במוחנו, עם תיקונים קלים ופחות שאיפות, כי מה שהבטחנו לעצמנו כשהיינו צעירים ויפים פחות רלוונטי לשנה הבאה והבאה אחריה. כי בסך הכל, במקום לרדת- עלינו, ובמקום להתחשב יותר- אז פחות. ובמקום להתנדב אז אנחנו נותנים ח"י שקלים וסוגרים את הפינה של מצפוננו.
בואו נחתוך את זה כאן חברים, "אחרי החגים"- זה בצאת החג האחרון של תקופת החגים. כמו שאחרי היום- שזה מחר- קורה בחצות בדיוק. בואו לא נהפוך לאותו חייל שגזר חוגר ונמצא שלוש שנים בקטגוריה "חייל משוחרר". בקיצור בואו נפסיק עם התירוצים.
המשפט " אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות היום", הוא אמנם מוכר מאוד ואנחנו חווים אותו על בשרנו עוד בשיעורי הבית בכיתה א', אבל הוא קשה מאוד ליישום. גם ובעיקר בגלל שאנחנו מבוגרים בעלי אחריות ועצמאות. פשוט כי דווקא אז אף אחד לא יושב לנו על הראש.
אז את מי אנחנו צריכים; את הבוס? את אבא ואימא? או את המורה מכתה א'?
שלכם-
איתי.
תגובות
הוסף תגובה
הוסף תגובה
עוד תירוץ מיני רבים.
מי שחשב שאזור חיוג "אחרי החגים" נמצא באמת אחרי שמחת תורה, צריך לעשות עם עצמו שוב חשבון נפש והפעם בלי תקיעות שופר ו"חטאנו פשענו". הפעם להתרכז ב-'תכלס'. מתי לעזאזל אנחנו מתכננים להתחיל את המרתון בדרך להשיל עשרה קילוגרמים שכל כך ייחלנו להיפטר מהם?
מלבד שאנחנו עצלנים, אנחנו גם שקרנים. בראש השנה אנחנו מבטיחים לעצמנו תקוות גדולות ומלאות בשומנים (אף על פי שהכוונה להוריד אותם); השנה הזאת אנחנו נתחיל לעשות ריצות סביב הפארק, ניקח על עצמנו להתנדב לאיזו עמותת נוער בסיכון, לעשות את הקניות בבית ואפילו תוספת של זמן פציעות בהורדת הזבל בסוף כל יום.
ולכל ראש שנה, יש סוף (ראש) שנה. זאת אומרת- מוצאי חג. וברגע האמת כשביקשו מאיתנו להוריד את הזבל מכל החג הזה- וכולנו יודעים באיזו כמות זבל מדובר, אפילו שלא ראינו בעיניים- אנחנו בדיוק היינו באמצע משהו - נורא חשוב - ולא עשינו את זה, ואז נזכרנו בהבטחה שלנו לקראת השנה החדשה, לרגע אחד; עיקמנו את הפרצוף, הסתכלנו אחורה וגילינו שכבר הורידו את הזבל, חשבנו על זה שוב ואז אמרנו לעצמנו את התירוץ הכי ממכר שיש- "אחרי החגים". אה נו בטח, עוד לא התחילה השנה החדשה, רק אחרי החגים היא תתחיל. למרות שיכולנו להגיד לעצמנו- "מחר", העדפנו לסבר לעצמנו את האוזן במין תירוץ כזה ש 'שעה עגולה' נשמע יותר אמין, רשמי ומבוסס. ולכן נתחיל לקיים את הבטחתנו ולעמוד במשימתנו ב 'שעה עגולה', שנקראת - 'אחרי החגים'. השאלה הגדולה מתי זה בדיוק יוצא? אחרי אילו חגים מדובר?
מה שעצוב בכל הסיפור, זה שאנו משליכים את נושא 'הורדת הזבל' -שהוא הכי פעוט בכל הקבלות החדשות שלנו לשנה החדשה- על הקבלות החשובות יותר, וכך יוצא שגם אותן אנו דוחים על הסף ל 'אחרי החגים'.
צאת חג שמחת תורה מגיע, וכל עול החיים שוב מתנפץ לנו בפנים. עבודה, עבודה ושוב פעם עבודה. שוב משימות השגרה שוחקות אותנו, איפה אנחנו ואיפה "אחרי החגים"? מ'שעה עגולה' הפכנו ל'תאריך עגול' ומשם צפונה עד סוף השנה. או עד שכבר נשכח ממה שהבטחנו לעצמנו. ואם כבר זכרנו אז אנחנו מגיעים לשנה הבאה ושוב חוזר הניגון, והרשימה של שנה שעברה מופיעה שוב במוחנו, עם תיקונים קלים ופחות שאיפות, כי מה שהבטחנו לעצמנו כשהיינו צעירים ויפים פחות רלוונטי לשנה הבאה והבאה אחריה. כי בסך הכל, במקום לרדת- עלינו, ובמקום להתחשב יותר- אז פחות. ובמקום להתנדב אז אנחנו נותנים ח"י שקלים וסוגרים את הפינה של מצפוננו.
בואו נחתוך את זה כאן חברים, "אחרי החגים"- זה בצאת החג האחרון של תקופת החגים. כמו שאחרי היום- שזה מחר- קורה בחצות בדיוק. בואו לא נהפוך לאותו חייל שגזר חוגר ונמצא שלוש שנים בקטגוריה "חייל משוחרר". בקיצור בואו נפסיק עם התירוצים.
המשפט " אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות היום", הוא אמנם מוכר מאוד ואנחנו חווים אותו על בשרנו עוד בשיעורי הבית בכיתה א', אבל הוא קשה מאוד ליישום. גם ובעיקר בגלל שאנחנו מבוגרים בעלי אחריות ועצמאות. פשוט כי דווקא אז אף אחד לא יושב לנו על הראש.
אז את מי אנחנו צריכים; את הבוס? את אבא ואימא? או את המורה מכתה א'?
שלכם-
איתי.
תגובות
הוסף תגובה
הוסף תגובה