שמי שארפ (כמו השחקן האגדי דרק שארפ), ואני גור נחייה באימון (חכו, אני אסביר...).


נולדתי ב-23 במרץ 2014 לאמא דייזי ולאבא סילבר ב"מרכז הישראלי לכלבי נחייה לעיוורים" שבמושב בית עובד,
החתיך מבין שמונה.

כשהייתי בן חודש וחצי הפרידו בינינו וכל אחד מאיתנו נשלח למשפחת אומנה.

אני הגעתי למשפחת פישמן, ולאמא החדשה שלי- מיטל.

מהיום שהגעתי אליה הבנתי שאני לא כלב רגיל. אני "גור נחייה". בתור גור אני עובר אימון בסיסי (אבל לא קל בכלל..) ובעוד כחצי שנה אני אחזור לבית עובד ושם אתחיל הכשרה אינטנסיבית יותר ובעז"ה אהפוך ל"כלב נחייה לעיוור".

אז מה זה אומר?

בגדול, עבודה קשה. בפועל- חיים מלאי משמעות.



"כל אדם (וגם כלב...) צריך להאמין שיש לו ייעוד, כוח פנימי מרשים,
להגיע אל כל מה שהוא חפץ ומצפה מהחיים.
כמובן שלשם כך צריך להתנסות במעלות ובמורדות החיים,
ועם חלק מההויה אפילו להשלים...
כי בחיים יש גם מאבקים
שדווקא הם מגלים את פשרם של החיים."

אז מה אני עושה (או יותר נכון לא עושה...) בתור גור נחייה...

קודם כל, מתוקף היותי כלב שעתיד לשרת אוכלוסיה מיוחדת, אני רשאי להיכנס לכל מקום. מה שאומר שמיטל סוחבת אותי איתה לכל מקום. כל דבר קטן כזה, כל ביקור במקום חדש, מלמד אותי להתנהל כחלק מאוכלוסיית ההולכים על שתיים ולנווט בעומס.

חוץ מזה אני לא משחק ומרחרח כלבים ברחוב ובוודאי ובוודאי לא קופץ ומלקק עוברי אורח תמימים. ושלא תבינו לא נכון- אם הייתי כותב את הדוג בלוג הזה לפני שלושה חודשים, הייתי מספר לכם משהו אחר לגמרי. כל ההישגים הקטנים האלו דרשו ממני הרבה דם יזע ודמעות.


עכשיו אני בקטע של יונים. למה רק הן יכולות לעוף? ומה זה הרעש המוזר הזה שהן משמיעות? זה נורא מסקרן אותי... אבל נראה לי זה לא הדדי. כל פעם שאני מתקרב הן בורחות.

כשמיטל ואני יוצאים מהבית, יש לי וסט כחול שכתוב עליו שאני גור נחייה באימון. זה נועד כדי שאנשים לא ילטפו אותי סתם כך ברחוב, גם האישור כניסה שלי למקומות ציבוריים שהזכרתי קודם וזה גם יפה J

השבוע התחלתי ללכת עם מיטל לאוניברסיטת אריאל. ביקרתי שם כבר פעם כשהייתי "פיצקי" וחסר משמעת, אבל עכשיו זה היה יום לימודים על אמת. מבין כל מגוון הכיתות שיש באוניברסיטה הזו, אני הכי אוהב את ה"אודיטוריום". יש שם גם מזגן טוב ואני גם יכול להתפרס ולישון באיזה צורה שבא לי. בין השיעורים אני מבלה עם מיטל וחברים שלה בדשא או ברחבה הגדולה ומקבל המון תשומת לב, ליטופים ואהבה.

חוץ מהעובדה שאני הולך עם מיטל לכל מקום, יש לנו גם אימונים מיוחדים. פעם בחודש מגיעים הדודים מבית עובד אלי או דנה ובמשך שעה הם מנסים ללמד אותי ואת מיטל דברים חדשים. מיטל צריכה להקשיב היטב, כי אחר כך אנחנו צריכים לעבוד על זה יום יום בבית או ברחוב. אני כבר יודע לעלות במדרגות נעות ובמעליות השקופות של הקניון וללכת צמוד למיטל ולא להיגרר מאחוריה.


תמיד כשהם באים הם מביאים הפתעות. כל פעם מתנה אחרת. יש כאלה שאני אוהב ויש כאלה שפחות..

לדוגמא, שק אוכל. תמיד כיף לקבל עוד אוכל J ועוד יותר טוב שאני לא זה שצריך לסחוב את הדבר הענקי הזה ששוקל 14 ק"ג עד הבית. התפקיד שלי זה רק לאכול.

מצד שני יש את האמפולה האימתנית. כל פעם אני מקווה שאלי או דנה ישכחו לתת למיטל את האמפולה הזו. היא נגד קרציות ופרעושים, אבל לפעמים אחרי שמיטל שמה לי את זה אני מרגיש שזה נגדי! זה פשוט מסריח!

חשוב לי שתדעו שמיטל לא משלמת על כל הדברים האלה. יש אנשים טובים שתורמים למרכז לכלבי נחייה, וכך אני מקבל את כל האימונים, הטיפולים והדאגה הזו.
 

"אדם המאמין בכל נפשו ומאודו שפעל נכונה
מתוך רצון להטיב באמונה שלמה,
לעולם לא יחשוש מה יאמרו עליו האנשים
כי את שכרו יקבל מאת האלוקים."

לסיום, רציתי להגיד שאני שמח וגאה על הזכות שנפלה בחלקי. ברור לי שאני נצר לשושלת כלבי נחייה מובחרת ואני לא מתכוון לאכזב. מיטל ואני עובדים קשה להגשמת המטרות והיעדים שהצבנו לעצמנו על מנת להגיע ליעד הסופי והוא כמובן היותי כלב נחייה לאדם עיוור.



בינתיים, עד הפעם הבאה, אני רוצה לתת גם לכם כמה שיעורי בית-

קודם כל והכי חשוב, אם עד עכשיו לא ביקשתם ממני חברות בפייסבוק- זה הזמן.

חפשו באנגלית sharp fishman. אני דיי בטוח שאין שניים כאלה...

שם גם תוכלו למצוא דוג בלוגים קצרים יותר שאני כותב כל שבוע לפני כניסת השבת.

אחר כך, תעשו share לדוג בלוג שלי כדי שעוד אנשים יוכלו לקרוא, ללמוד משהו חדש וליהנות J

ואם גם אתם רוצי לגדל גור חתיך כמוני, היכנסו ללינק המצורף, מלאו את הפרטים וחכו לטלפון המיוחל.

שיהיה לכם המשך שבוע טוב,

לדוג בלוג מס' 2: http://www.pi-ta.co.il/77452.html#content

אוהב,
שארפ J