כ"ד ניסן ה'תשפ"ה 22/04/2025′וואלה′: הצוללן שהותקף אמש על ידי כריש הוא בן 40 מפתח תקווה. בני משפחתו מספרים שהוא "חובב כרישים"

מוטי זפט

>מי יכול על הטרמפים?

> מוטי זפט

> דעות

דף הבית

מי יכול על הטרמפים?

כ"ט אב ה'תשע"ד 25/08/2014

מי מאתנו, בוגרי ישיבה תיכונית או בוגרת אולפנא, לא נזכר מידי פעם בערגה את אותן הרפתקאות בדרכים, מהישיבה / האולפנא לירושלים או ליעד אחר – בטרמפים?

כשהיינו צעירים, עם בלורית והרבה פחות כרס, לפחות אצלינו במדרשיית נועם, היה מנהג כזה, שמידי ערב ראש חודש, כשהמדריך נעלם מהשטח, חבורה נחמדה עולה על בגדי חאקי של 'אתא' (נערים של היום – מישהו עוד יודע מה זה?) ויוצאת בטרמפים לכיוון הכותל המערבי, ומשתדלת שלא להחמיץ את הירידה במדרגות השוק, כשמקפידים על הקול המעצבן הזה של סוליית הסנדל התנכ"י כשהיא נדפקת בחוזקה על בטון המדרגות.

כשהיינו בשמינית, הגדילו לעשות חלק מחברנו שבדרך הזו של טרמפ ועוד טרמפ הגיעו לתוככי סיני, לבקר את הבוגרים הלוחמים. אבל הטרמפים של אז, אינם דומים, בהיבט הסכנות שבהם, לטרמפים של היום. ומקרה חטיפת שלושת הנערים ורציחתם – יוכיח, למי ששכח את סיפורו של נחשון וקסמן.

ראיתי בפייסבוק, פוסט שכתבה היום יעל משעלי משהם בנושא הטרמפים, והיא החזירה אותי לנושא. חבל להטריח אתכם על המלים שלי – הבמה עוברת לפוסט שלה. יעל משעלי, הפוסט. כל מילה בסלע.

הפוסט:

"עכשיו נדבר על טרמפים. מחרתיים, יום רביעי, ראש-חודש אלול – ותלמידי הישיבות חוזרים ללימודים.

"כשהייתי אני תלמידת אולפנא, לפני ככה וככה שנים (40. גם אני לא מאמינה) בכפר-פינס, היו שלושה 'ייהרג ובל יעבור' מעבר לשלושה המסורתיים. 'טרמפים' אחד מהם. מי שנתפסה על זה עפה מהאולפנא בלי שימוע ובלי בצלם..

"אני מבינה מזה שכבר אז נהוג היה שבנות ובני המגזר מסכנים את עצמם מטעמים של תחבורה מאותגרת, וכבר אז ברור היה שכדי להתמודד עם זה – צריך לקבוע דרגת 'בל יעבור' חדה וברורה. הורים ומוסדות..
לי זה לא הצליח. לא רק עם בוגר מקו"ח, אלא גם עם בוגרי ישיבת אמי"ת פ"ת. הדרך משהם לפתח-תקווה יותר נוחה להם בטרמפים. וכבר בלו שפתותיי מלומר שנחשון וקסמן נחטף מצומת הטייסים. לי זה לא הצליח, ואני אמא די קשוחה, עם גבולות (רחבים מאד, אך) ברורים. אני מצמצתי קודם.
אפילו הקיץ הזה, בניגוד למה שניתן היה להניח באופן סביר, ילדי\בוגרי מקו"ח נסעו בטרמפים. אולי דווקא.

ממחרתיים, בהדרגה, חוזרים ילדינו בכל הגילאים ללימודים. רוב הילדים לומדים מחוץ ליישוב מגוריהם (ועל כך בפוסט נפרד...?) ונדרשים לתחבורה.
מכל הסיבות החינוכיות שאני מכירה, הדרך היחידה לגייס את שיתוף הפעולה של הילדים היא באמצעות הטיעון המנצח 'כיבוד הורים וזה עובד.!
במשפחות של יחסים סבירים וטובים זה עובד. הילדים לא ישתמשו בטרמפים כשההורים מבקשים שלא יעשו כן. וההורים ממצמצים ראשונים. אני מצמצתי ראשונה.
תמיד כשהגיעו לגיל 17, אחרי שנים של 'כיבוד הורים' מצידם והשתדלות להקפצות מצדי, נחלשתי.
(''כיבוד הורים' היא ביטוי נרדף למלחמת התשה שילדים טובים מנהלים עם הוריהם)

עוד רגע ראש-חודש אלול. אני לא מתכוונת להגיד לילדים שלי את כל הדברים היפים ששמעתי הקיץ הזה על טרמפים. מול החסד שיש בזה, הכוונות הטובות, מידת הכנסת-אורחים, עזרה לזולת וכל הסט הזה – עומדות כל הסכנות הידועות (חטיפה היא רק אחת מהן. לא הנפוצה ...).

אני לא מרשה טרמפים. זה מה שאני מתכוונת להגיד להם. אני לא מרשה טרמפים.!

כדי להרשות טרמפים צריכים מידה רבה של יהירות ('אנחנו' 'שלנו' 'אצלנו' 'אני' 'לי'), טיפשות, חוצפה (כלפי שמיא), ועוד מהסט הזה.. (פינוק! כמובן !!!) .

אני לא מרשה טרמפים. זה מה שאני מתכוונת להגיד לילדים ואז נתחיל דיבור.
ייקבעו כללים. סייגים. תנאים. הסכמות. יוצאים מן הכלל..

כיבוד הורים תשע"ה. חוזר מנכ"ל בנושא טרמפים. מוסדות משאלי".

עד כאן הפוסט, וכל מילה נוספת – מיותרת.

מעניין לקרוא גם ש... >>